מי מפחד מבחירות אזוריות ולמה?

רשומה רגילה

לכאורה צודקים חסידי הנסיגה לשיטת הבחירות הישנה בטענתם כי הבחירה הישירה לראשות הממשלה הביאה להחרפת הסקטוריאליות והפִּצּוּל הפרלמנטרי בכנסת. אך זוהי אינה אלא אמת חלקית הנכונה רק למראית עין.

מדוע? משום שהסקטוריאליות הגוברת היא תוצאה ישירה של שיטת הבחירות היחסית הבנויה על רשימות ארציות. שיטה שמטבע הגדרתה – פונה מלכתחילה לקהלים סקטוריאליים. מי שלא מבין את זה – לא מבין כלום!

ניתן היה למנוע זאת לו שולבה הבחירה הישירה לראשות הממשלה כמִקְשָה אחת עם בחירות אזוריות – שהיו מקהות לחלוטין את עוקץ הסקטוריאליות ומשנות לטובה את הדינמיקה וכללי המשחק הפוליטי-פרלמנטרי. [הערה מאוחרת: כיום אני דוגל במתכונת כזו או אחרת של משטר נשיאותי שבו הנשיא כ"ראש המדינה" עפ"י הגדרתו בחוק – גם במתכונת הקיימת – ייבחר ישירות ע"י הצבור ולא ע"י חברי כנסת משוחדים ואינטרסנטיים על בסיס של "שמור לי ואשמור לך"…]

האחריות למחדל זה חלה על המפלגות וחברי הכנסת שבמשך שנים סִכּלוּ בזדון מעבר לשיטת בחירות אזוריות רציונלית ורלבנטית יותר מתוך מניעים שאין להם דבר וחצי דבר עם טובת הצבור או טובת המדינה.

* עוד הערה מאוחרת: ובכלל כדאי לדעת שהשיטה הנוכחית היחסית נקבעה ב"צוק העתים" ב-1949 מתוך חפזון (או עצלות) כ"סדור זמני" שיוחלף לאחר מכן בשיטה קבועה טובה יותר ומתאימה יותר לצרכי המדינה, הארץ והעם. אך כרגיל במחוזותינו הזמני הפך קבוע ולמחוקקים נוח עם השיטה הקיימת המשמרת את כוחם ומעדם. ואכן, הוקמה ועדה שמתוך כל ההצעות שהובאו לפניה בחרה דוקא בשיטת בחירות אזוריות-אישיות, בדומה למה שאני מציע מאז שנות השמונים.

סוס בצורת גמל

החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה היה רעיון בכוון הנכון שלא יושם במלואו וכהלכה. הוא נתן מענה חלקי בלבד למאוייו האמיתיים של הצבור שקצה נפשו בפגמי השיטה הפרלמנטרית האנכרוניסטית אותה ירשנו מתקופת "הישוב" שהיתה תוצר ישיר של השיטה המפלגתית שיובאה אלינו מגולת אירופה.

הבה ניזכר כיצד באה לעולם הפשרה העקומה לשנוי שיטת הבחירות בתחילת העשור: אחרי "התרגיל המסריח" של פרס-דרעי ב-1988 גאה הלחץ הצבורי לשנוי השיטה. תגובת הפוליטיקאים היתה 'לזרוק עצם' לדעת הקהל: בחירה ישירה רק לתפקיד ראש הממשלה… זאת מבלי לוַתֵּר על 'חלק הארי' – שיטת הבחירות היחסית עליה הם שומרים כעל בבת עינם כדי להבטיח את מעמדם ואת בחירתם לכנסת בשיטה התפורה למידותיהם. החתולים השומרים על השמנת פשוט 'עבדו בעינים' על הצבור בתקוה שהוִתּוּר שעשו ישמש שסתום לשחרור הלחץ (והם צדקו כנראה לכל הרוחות!).

יוזמי התִקּוּנִים נאלצו להסתפק בכך בתקוה שחוק הבחירה הישירה יְהַוֶה צעד ראשון בדרך לבחירות אזוריות. כמובן שהתוצאה הבלתי נמנעת היתה יצור כלאיים של סוס בצורת גמל עם דבשת מיותרת מהסוג שכל כך אוהבים להמציא אצלנו.

אגב כך בדיוק עשו הפוליטיקאים שנים קודם לכן בחוק לבחירה הישירה של ראשי הערים. גם שם הם הנציחו בחירות יחסיות (באיזה נמוק בעצם?) כדי להותיר בידיהם את השליטה על הרכב הסיעות במועצות הערים. לא מזיז להם שרבעים שלמים בתוך העיר – הגדולים לעתים פי חמש ויותר מעיר פיתוח ממוצעת – אינם מיוצגים ישירות במועצת העיר ונמנעת מתושביהם הזכות והאפשרות להשפיע באופן אפקטיבי על דרך נהול סביבתם ועירם.

נראה שזכרונם של חסידי החזרה לשיטה הקודמת הוא קצר מאד או שאינם מבינים את התהליכים המתחוללים במעמקי החברה הישראלית התוססת ומבעבעת במה שנראה כסחרור צנטרפוגלי של כוחות המאיימים לפרקה. קריאתם המתחסדת לשוב לשיטת הבחירות הישנה במקום להשלים באומץ את הצעד הבא – דומה לקריאת בני דור המדבר בדרכם אל הארץ המובטחת "הלוא טוב לנו שוב מצרימה".

'הזקן' שראה את הנולד

המשברים הקואליציוניים המטלטלים את הממשלות בישראל חדשות לבקרים אינם חזיון חדש. הם היו מנת חלקנו עוד בממשלות דוד בן גוריון ונבעו אז כמו היום משיטת הבחירות היחסית שאבד עליה הכלח. והם שהניעו את 'הזקן' מרחיק הראות לצאת עוד בשנות השִּשִים בקריאה לשנוי השיטה ומעבר לבחירות אזוריות.

רעיון זה זוכה מאז לתמיכה עקבית של רוב מכריע בצבור (75%!). אך ראה זה פלא – כל הנסיונות להשתחרר מעונשה של השיטה היחסית האנכרוניסטית עלו עד כה בתוהו והם נבלמו תמיד על ידי אלו האחראים ישירות למצב הבלתי הנסבל – המפלגות ונציגיהן בכנסת.

במקרים רבים מדי מייצרת השיטה היחסית כנסת בלתי רלבנטית, אופורטוניסטית ומנותקת מן הצבור, חברי כנסת שמעולם לא עמדו באמת למשפט הבוחר ועיקר כִּשּוּרֵֵיהֶם מתמצה בנשיאת חן בעיני התקשורת ו/או המנגנון במפלגה.

רק בשיטה היחסית המהוללת שלנו יכול נוכל ציני לשחד ולכנס תחת כנפיו 'סקטור' שלם של 45 אלף בוחרים הניתנים אולי לשִחוּד אשר אותם לעולם לא יכול היה למצוא באזור בחירה אחד. רק בשיטה זו עשוי כוכב כדורגל בדימוס למצוא רשימה שתחפוץ להתקשט בו. ברור לכל כי בבחירות אזוריות רק תהילתו ככדורגלן וכמאמן לא היתה מסייעת לו למצוא אזור בחירה שלם שהיה בוחר בו כנציגו הבלעדי לכנסת.

שבעת המנדטים האבודים

הרעיון להטליא את השיטה הנפסדת הישנה בטלאי גדול יותר של אחוז חסימה – כאילו בכך יבוא מזור לתחלואיה – הוא חמור שבעתיים משום שהוא בעצם מעקר מהשיטה היחסית את מעלתה העיקרית והיחידה אולי: יצוג יחסי נאמן של מִגְוַן הדעות בצבור. טלאי כזה עלול לעַוֵּת שוב את רצון הבוחר כפי שקרה בבחירות 92' כאשר שבעה מנדטים ירדו לטמיון – מתוכם ששה וחצי(!) שניתנו לרשימות ימין שלא עברו את אחוז החסימה – ובשלטון זכה יצחק רבין ז"ל למרות שרוב הבוחרים הצביעו עבור מפלגות הימין. וההמשך ידוע, אוסלו, גולדפרב, מיצובישי וכו'…

לעומת זאת בחירות אזוריות יכפו על מערכות השלטון דרך התנהלות אחרת, סדר יום וסדר עדיפויות חדש ורלבנטי שיענה כהד לרצון העם. הן יחוללו דינמיקה חדשה של צרכים, עמדות פוליטיות ואינטרסים אותנטיים של הצבור ויאלצו את המפלגות להציב מועמדים טובים יותר, מאוזנים, מתונים ואטרקטיביים יותר. מועמדים שֶכִּשּוּרֵיהֶם ועמדותיהם הפוליטיות – גם בשאלות הלאומיות והכלל ארציות – ייבחנו על ידי בוחריהם ולא רק על ידי מרכזי המפלגות או מתפקדי הפריימריז העלומים.

חשוב מכל: הן יאלצו מפלגות דומות באופיין ובמצען להתפשר על הצבת מועמדים מוסכמים בעלי סכויים להיבחר באזורים השונים – כפי שהן עושות כיום בבחירות לראש הרשות המקומית או לראשות הממשלה – ויביאו בהדרגה לאֵחוּד מפלגות ויצירת גושים פרלמנטריים גדולים יותר.

מה בעצם טוענים מתנגדי הבחירות האזוריות?

טענה ראשונה: "ארץ ישראל קטנה מדי לבחירות אזוריות".ובכן, רפורמה כזו נחוצה גם ברמה העירונית-מוניציפלית שהיא אף קטנה יותר בשטח. אז מה? וכי יש הצדקה לכך ששבעה או עשרה מחברי מועצת העיר ירושלים למשל יהיו תושבי רחוב הפלמ"ח ואילו שכונות ענק כמו רמות, גילה או הר-נוף לא יזכו ליצוג ישיר? קל וחומר ארץ ישראל – ארץ קטנה-גדולה שאין דומה לה בגוון ובשוני הטופוגרפי והאקלימי וכתוצאה מכך בנוף האנושי, בצרכים ובבעיות.

טענה שניה: "בחירות אזוריות ימירו סקטוריאליות שבטית בסקטוריאליות גאוגרפית ואנוכיות אזורית".ובכן עדיף שמגזרי אכלוסיה (סקטורים) שונים החיים באותו אזור במסגרות שונות – כמו ערי פתוח, קבוצים, כפרים ומושבים – יתקרבו זה לזה וישתפו פעולה מתוך סולידריות אזורית וראיה משותפת של צרכי האזור כולו ולא רק של הסקטור אליו הם משתייכים ואותו מייצגת בכנסת המפלגה 'הסקטוריאלית' שלהם. לשון אחר: עדיפה סקטוריאליות גאוגרפית על פני סקטוריאליות שבטית עדתית או תרבותית.

המועמדים האזוריים יחתרו מדרך הטבע לעמדות מאוזנות כדי שיהיו מקובלות על מֵרַב הבוחרים באזוריהם וכך נזכה לח"כים פחות קצוניים ופחות מתלהמים. ח"כים המייצגים אזורים שהרכבם הסקטוריאלי הפנימי דומה יקיימו ביניהם ממילא דו שיח חברי ורגוע יותר מזה המתנהל כיום בכנסת בין סיעות סקטוריאליות חד גוניות השונות כל כך זו מזו – או לחלופין דומות מדי ומתחרות זו בזו. השיטה הנוכחית דוחפת סיעות אלו לחדד נגודים ומחלוקות ולהפגין קיצוניות נוראה כדי לשרוד. ראה מאבק האיתנים שנהל שריד בזמנו בכנסת הנוכחית בעת ובעונה אחת גם נגד ש"ס וגם נגד טומי לפיד. נגד ש"ס כי זו היתה האג'נדה ונגד לפיד כי התחרה בו על אותם קולות. כך אחמד טיבי מקצין עמדות לאומניות מול טאלב א-סאנע למשל כי הם מתחרים על אותם קולות.
טענה שלישית: "נוכח השאלות הלאומיות הרות הגורל הניצבות בפני העם והמדינה ראוי שנבחרי הצבור ייבחרו על פי מפתח פוליטי-אידאולוגי".זאת הטענה המקוממת והפטרנליסטית מכולן. היא לא היתה נכונה בעבר, ודאי שאיננה נכונה כיום.
כיום צפות ועולות שאלות אחרות על זהות, דת ומדינה, חברה, תרבות וכלכלה. ראויות הסוגיות הללו לכך שיעסקו בהן באופן רגוע ושקול נבחרי צבור אמתיים שבאמת מייצגים את העם ולא גורמים חזקים במפלגה.
אך מה שמנסים לומר במובלע או במוצהר מי שמעלים טענה זו הוא כי חשבונותיהם של נציגים אזוריים יהיו קטנים וקטנוניים כחשבונותיו של האזור ששלח אותם. ולא היא. גם מי שנבחר בבחירה אזורית יש לו מן הסתם השקפות אידאולוגיות ועמדות פוליטיות שינחו את דרכו. הוא יזדהה בדרך כלל עם המפלגה ששלחה ותמכה בו. אך מעל לכל – גם לשולחיו האמתיים באזור שלו יש ודאי עמדה בשאלות הלאומיות והכלליות והם יבחנו את עמדותיו ואת דרכו גם בהקשרים אלו. אזרח ישראלי הגר בטבריה הוא לא רק טברייני אלא גם אזרח ישראל שיש לו דעה גם בשאלות המדינה והחברה, השלום והשטחים.

פִּלֶגֶש של הממשלה
יתרון נוסף שלא נדון מעולם הוא הסכוי להפרדת רשויות אמתית במדינה בה כשליש מחברי הרשות המחוקקת מכהנים ברשות המבצעת כשרים וכסגני שרים ובכך מבטאים יותר מכל את חולשתה האימננטית של הכנסת כסרח עודף נסבל, מעין "פִּלֶגֶש של הממשלה". במקום שהכנסת תאציל מסמכותה לממשלה – היא בדרך כלל ניזונה מכוחה ונתונה למרותה של מי שנתונה כביכול לפִקּוּחָה ואותה היא אמורה לבקר.

בנתונים אלו אין פלא שרשות שופטת פעילה מדי נושפת בעורפה של הכנסת ופולשת לחללים שזו מותירה אחריה ברוב חדלונה. זאת למצהלותיה של 'הרשות הרביעית' – התקשורת רבת העוצמה אך משוללת העכבות והריסון עצמי האוהבת להיסחף ולסחוף עמה את כולנו למחוזות של התפרקות וניהיליזם. שִלּוּב הרסני זה של כנסת חלשה ודהויה, רשות שופטת פעילה מדי ותקשורת ניהיליסטית משהו הוא המקור העיקרי לתחלואי הדמוקרטיה הישראלית.
רק הפיכתה של הכנסת לבית נבחרים עצמאיים ובעלי משקל וחוט שדרה המחויבים בראש ובראשונה לבוחריהם ולעמדותיהם העצמאיות, רק היא תאזן את מקבילית הכוחות של הדמוקרטיה הישראלית ותעניק לה את מערכת הבלמים והאיזונים שאבדו לה והיא זקוקה להם.
כנסת שחבריה ייבחרו בבחירות אזוריות לא תהיה עוד סרח עודף של הממשלה. הם לא יכהנו כשרים או סגני שרים ויצטרכו להצדיק את בחירתם בפעילות מלאה בכנסת. רה"מ ירכיב ממשלה פונקציונלית שהרכבה האנושי ומספר שריה יהיה פועל יוצא של מדיניותה וצרכי המדינה ולא של חלוקת שלל קואליציונית. חבר כנסת שיגיע מסִבָּה כלשהי לשולחן הממשלה יסיים אוטומטית את כהונתו בכנסת לטובת הבא אחריו באזור – ולא ברשימת המפלגה – ללא צורך בשום 'טלאי נורבגי'.
"ארץ ישראל קטנה מדי לבחירות אזוריות" – ובכן, רפורמה כזו נחוצה גם ברמה העירונית-מוניציפלית שהיא אף קטנה יותר בשטח. אז מה? וכי יש הצדקה לכך ששבעה או עשרה מחברי מועצת העיר ירושלים למשל יהיו תושבי רחוב הפלמ"ח ואילו שכונות ענק כמו רמות, גילה או הר-נוף לא יזכו ליצוג ישיר? קל וחומר ארץ ישראל – ארץ קטנה-גדולה שאין דומה לה בגוון ובשוני הטופוגרפי והאקלימי וכתוצאה מכך בנוף האנושי, בצרכים ובבעיות.

"בחירות אזוריות ימירו סקטוריאליות שבטית בסקטוריאליות גאוגרפית ואנוכיות אזורית" – ובכן עדיף שמגזרי אכלוסיה (סקטורים) שונים החיים באותו אזור במסגרות שונות – כמו ערי פתוח, קבוצים, כפרים ערבים ומושבים – יתקרבו זה לזה וישתפו פעולה מתוך סולידריות אזורית וראיה משותפת של צרכי האזור כולו ולא רק של הסקטור אליו הם משתייכים ואותו מייצגת בכנסת המפלגה 'הסקטוריאלית' שלהם. לשון אחר: עדיפה סקטוריאליות גאוגרפית על פני סקטוריאליות שבטית עדתית או תרבותית.

המועמדים האזוריים יחתרו מדרך הטבע לעמדות מאוזנות כדי שיהיו מקובלות על מֵרַב הבוחרים באזוריהם וכך נזכה לח"כים פחות קצוניים ופחות מתלהמים. ח"כים המייצגים אזורים שהרכבם הסקטוריאלי הפנימי דומה יקיימו ביניהם ממילא דו שיח חברי ורגוע יותר מזה המתנהל כיום בכנסת בין סיעות סקטוריאליות חד גוניות השונות כל כך זו מזו – או לחלופין דומות מדי ומתחרות זו בזו. השיטה הנוכחית דוחפת סיעות אלו לחדד נגודים ומחלוקות ולהפגין קיצוניות נוראה כדי לשרוד. ראה מאבק האיתנים שנהל שריד בזמנו בכנסת הנוכחית בעת ובעונה אחת גם נגד ש"ס וגם נגד טומי לפיד. נגד ש"ס כי זו היתה האג'נדה ונגד לפיד כי התחרה בו על אותם קולות. כך אחמד טיבי מקצין עמדות לאומניות מול טאלב א-סאנע למשל כי הם מתחרים על אותם קולות.

"נוכח השאלות הלאומיות הרות הגורל הניצבות בפני העם והמדינה ראוי שנבחרי הצבור ייבחרו על פי מפתח פוליטי-אידאולוגי" – זאת הטענה המקוממת והפטרנליסטית מכולן. היא לא היתה נכונה בעבר, ודאי שאיננה נכונה כיום.

כיום צפות ועולות שאלות אחרות על זהות, דת ומדינה, חברה, תרבות וכלכלה. ראויות הסוגיות הללו לכך שיעסקו בהן באופן רגוע ושקול נבחרי צבור אמתיים.

אך מה שמנסים לומר במובלע או במוצהר מי שמעלים טענה זו הוא כי חשבונותיהם של נציגים אזוריים יהיו קטנים וקטנוניים כחשבונותיו של האזור ששלח אותם. ולא היא. גם מי שנבחר בבחירה אזורית יש לו מן הסתם השקפות אידאולוגיות ועמדות פוליטיות שינחו את דרכו. הוא יזדהה בדרך כלל עם המפלגה ששלחה ותמכה בו. אך מעל לכל – גם לשולחיו האמתיים באזור שלו יש ודאי עמדה בשאלות הלאומיות והכלליות והם יבחנו את עמדותיו ואת דרכו גם בהקשרים אלו. אזרח ישראלי הגר בטבריה הוא לא רק טברייני אלא גם אזרח ישראל שיש לו דעה גם בשאלות המדינה והחברה, השלום והשטחים.

פִּלֶגֶש של הממשלה

יתרון נוסף שלא נדון מעולם הוא הסכוי להפרדת רשויות אמתית במדינה בה כשליש מחברי הרשות המחוקקת מכהנים ברשות המבצעת כשרים וכסגני שרים ובכך מבטאים יותר מכל את חולשתה האימננטית של הכנסת כסרח עודף נסבל, מעין "פִּלֶגֶש של הממשלה". במקום שהכנסת תאציל מסמכותה לממשלה – היא בדרך כלל ניזונה מכוחה ונתונה למרותה של מי שנתונה כביכול לפִקּוּחָה ואותה היא אמורה לבקר.

בנתונים אלו אין פלא שרשות שופטת פעילה מדי נושפת בעורפה של הכנסת ופולשת לחללים שזו מותירה אחריה ברוב חדלונה. זאת למצהלותיה של 'הרשות הרביעית' – התקשורת רבת העוצמה אך משוללת העכבות והריסון עצמי האוהבת להיסחף ולסחוף עמה את כולנו למחוזות של התפרקות וניהיליזם. שִלּוּב הרסני זה של כנסת חלשה ודהויה, רשות שופטת פעילה מדי ותקשורת ניהיליסטית משהו הוא המקור העיקרי לתחלואי הדמוקרטיה הישראלית.

רק הפיכתה של הכנסת לבית נבחרים עצמאיים ובעלי משקל וחוט שדרה המחויבים בראש ובראשונה לבוחריהם ולעמדותיהם העצמאיות, רק היא תאזן את מקבילית הכוחות של הדמוקרטיה הישראלית ותעניק לה את מערכת הבלמים והאיזונים שאבדו לה והיא זקוקה להם.

כנסת שחבריה ייבחרו בבחירות אזוריות לא תהיה עוד סרח עודף של הממשלה. הם לא יכהנו כשרים או סגני שרים ויצטרכו להצדיק את בחירתם בפעילות מלאה בכנסת. רה"מ ירכיב ממשלה פונקציונלית שהרכבה האנושי ומספר שריה יהיה פועל יוצא של מדיניותה וצרכי המדינה ולא של חלוקת שלל קואליציונית. חבר כנסת שיגיע מסִבָּה כלשהי לשולחן הממשלה יסיים אוטומטית את כהונתו בכנסת לטובת הבא אחריו באזור – ולא ברשימת המפלגה – ללא צורך בשום 'טלאי נורבגי'.

דמוקרטיה איטלקית

אם רפורמה נחוצה זו לא תיושם בהקדם אכן צפויה לנו פורענות קשה. עד מהרה נמצא את עצמנו במצב הפרלמנטרי הרעוע ששרר באיטליה וצרפת במשך תקופות ארוכות. הגיע הזמן להפנים עובדה פשוטה וטריויאלית שאנו נוטים לשכוח: ישראל איננה עוד הישוב היהודי של 600 אלף נפש של ערב הקמת המדינה ולא 2.5 מיליון תושבים של ערב "מלחמת ששת הימים". מדובר במדינה או קהיליה – אם כוללים בה את שטחי 'ששת הימים' – המונה יותר מ-8 מיליון איש. אין בכוחה של התשתית שהוקמה בימים עברו להוסיף לשרת אותה ביעילות בימינו והגיע הזמן לחשוב ברצינות ובכובד ראש לא רק על שינוי שיטת הבחירות אלא על שורה של רפורמות אחרות הנחוצות לנו. ועל כך – במאמרים אחרים.

15 בדצמבר 2000

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “מי מפחד מבחירות אזוריות ולמה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s